"לגבר אסור לבכות. אני לא יכול להראות שקשה לי"
זה משפט שלא תמיד נאמר בקול, אבל הוא מהדהד אצל הרבה גברים בפנים בעוצמה אדירה. רבים מאיתנו גדלו על קוד חברתי וצבאי בלתי כתוב: אתה צריך להיות הסלע. העוגן. זה שמחזיק את כולם, זה שאי אפשר לסדוק אותו. ככה גבר צריך להיות.
" השתגעת? אני לא יכול להראות שקשה לי"
"איך אני יכול לספר לה ולהעמיס עליה עוד, גם ככה קשה בבית."
הוא חזר מעוד סבב של מילואים.
והוא פקעת של עצבים.
הבפנים שלו סוער, המראות והקולות והתחושות משם עוד רצים בראש, אבל הבחוץ דורש ממנו לחזור לתפקד. העולם ממשיך.
דווקא עם לעבוד, למלא משימות, להיות בעשיה,
דווקא עם זה אין לו בעיה.
להיות ב Doing זה משהו שהוא רגיל אליו.
למצוא פתרונות, לרוץ קדימה.
זה הכי הוא.
זו הדרך שלו להחזיק את הראש מעל המים.
אבל בערב, כשהכל נרגע, כשנגמרו המשימות, הבית שקט, דווקא אז מתחיל הרעש בפנים.
הוא מעשן בשרשרת. לוקח עוד שאכטה. הנה הוא מצא מה לעשות. העיקר לא לפגוש את השקט הזה. העיקר לא להרגיש.
"אם אני אתן לעצמי להרגיש אני אתפרק." כך הוא אומר לי.
אבל לרגשות יש חוקים משלהם. כשדוחפים אותם למרתפי הנפש, עמוק עמוק בפנים, הם לא נעלמים. הם ממשיכים להסתובב שם, ולבעבע.
ממש כמו לבה רותחת שמבעבעת עמוק בתוך הר געש.
כלפי חוץ הכל שקט. אבל בפנים...
וכולנו יודעים מה קורה בסוף עם הלבה הרותחת.
בסוף היא מתפרצת בעוצמה גדולה...
ושורפת את כל מה שנקרה בדרכה.
גם הלבה של הנפש עושה בדיוק אותו הדבר.
הרגשות שהדחקנו כל כך הרבה זמן, בסוף מתפרצים.
חרדות, דכאון, התקפי זעם, תסמינים גופניים שונים שאנחנו לא מבינים מאיפה הם צצו. אצל כל אחד זה בא לידי ביטוי באופן אחר.
מכל הרגשות שלא נעים לנו להרגיש ולבטא- פחד, עצב, בושה, אשמה, תסכול- הכי מקובל חברתית לבטא כעס.
וכך במקום עצב, או אשמה, או פחד יוצא הרבה פעמים כעס. הרבה כעס. התקפי זעם.
ואז פתאום אותו גבר שנראה כמו סלע איתן כלפי חוץ מוצא את עצמו צועק על אשתו, מאבד סבלנות מול הבנות שלו וצורח עליהן, מתפרץ בעבודה.
הוא הגיע אליי לקליניקה לא כי הוא רצה, אלא כי הסביבה שלו כבר לא יכולה לשאת את זה יותר. הם חווים רק את האש, את הצעקות, את העצבים. אין להם מושג מה קורה אצלו מתחת לפני השטח.
כשמקלפים בעדינות ובקצב מתאים את שכבת הכעס, אנחנו מגלים את כל מה שלא העזנו לפגוש כל כך הרבה זמן-
את התסכול העמוק על פער שלא ניתן לגשר עליו.
את הבושה והאשמה – על מה שהיה אז, או על מה שקורה עכשיו.
את חוסר האונים, את הייאוש, ואת העצב.
וזה מפחיד לגעת בזה. זה מרגיש מסוכן. זה מרגיש כמו תיבת פנדורה שאם רק נציץ לתוכה – היא תיפתח, ואנחנו נתפרק לחתיכות ולא נצליח לקום יותר.
אבל להרגיש זה לא מסוכן לנו.
להדחיק רגשות- זה כן.
למדנו לפחד מרגשות. למדנו לברוח מהם, להדחיק, להסתיר, לעטוף אותם בסיגריות, בוויד, בעבודה אין סופית, בהימורים... או בעצבים.
אבל כל הפתרונות האלו עוזרים, אם בכלל, רק בטווח הקצר.
בטווח הארוך- הבעיה רק מחמירה. כדור השלג רק הולך וגדל.
והאמת היא שאין קיצורי דרך.
חשוב כל כך שנטפל בבעיה כפי שהיא.
זה לא יעזור שנתעלם ונדחיק. הבעיה לא תיעלם.
יש משפט שאומר The only way out is through - הדרך היחידה לצאת מזה היא לעבור דרך זה.
האומץ האמיתי הוא לא להמשיך להדחיק ולהתעלם ולהראות כלפי חוץ שהכל טוב
האומץ האמיתי, החוזק האמיתי, הוא להסכים לעצור. להסכים להסתכל לקושי בלבן שבעיניים, ולהתחיל להתמודד עם מה שקשה. לבכות או לכאוב לא הופך אותך לפחות גבר. זה רק מראה שאתה אנושי. ואמיץ. וזה מה שיציל את הבית שלך, את הקריירה שלך, ואת הנפש שלך.
לא חייבים לעבור דרך הקושי הזה לבד.
אפשר וכדאי להיעזר באיש מקצוע.
טיפול הוא המרחב הבטוח שבו אפשר להניח את המשא. זה המקום שבו מותר לך לא להיות הסלע האיתן. זה המקום שבו אפשר ללמוד מחדש להרגיש, ולכאוב, זה המקום שבו לומדים להחליף את האוטומט של הכעס בכלים של ויסות ושליטה, לעבד את מה שעברת, ולבנות מחדש את הגשר אל עצמך ואל האנשים שאתה הכי אוהב.
אם אתה מרגיש שהגיע הזמן לעשות סדר בבפנים, אני כאן כדי לעבור את הדרך הזו יחד איתך.
